נתי רותם הוא מספר סיפורים יחיד במינו ומעולה בסוגו. כשאתה מתוודע אל הפכים הקטנטנים של החיים שהוא מגולל בפניך מלוא הטנא — חייו, חייך שלך, חיינו — דומה עליך שאינך קורא.ת סיפור, אלא שהמספר מסב אתך כחבר נפש לשולחן על ספל קפה, משיל מעל דבריו הכובשים ולשונו הנגישה את מעטה הרצינות המתנשאת לפרקים הנספחת למושגים "ספרות" ו"בידיון", וחולק אתך כממתיק סוד חוויות שהן ספק אותנטיות, ספק פרי דימיונו הקודח, ספק מפי השמועה. והכל באהבת אדם )בייחוד נשים בעלות עיניים כחולות, המתגלות לרוב כשונות מן הדימוי הרומנטי שיצרו בעולם משאלותיו של המספר( וברוח טובה. יש כאן מלוא הטנא זכרונות נוסטלגיים על ילדות פולנית, אך גם קונדסית, ממזרית ומאוד צברית; סיפורי אהבות לא ממומשות; אנקדוטות על חברות אמת שסופן טראגי; וידויי כשל יומיומיים המוכרים לכולנו; אגדות אורבניות ומאוד מאוד ישראליות, ונתי רותם מיטיב להסוות מה כאן אמת ומה כאן בדיה, אבל גם מבהיר לך שזה בעצם לא משנה. זאת ועוד: נתי הוא אמן יצירת המתח, הסקרנות, והמסתורין האופף לעתים את המקריות המדהימה ממנה נטווה מרקם קיומנו. לעתים מזומנות מוליך נתיבו הפתלתול של "הסיפור" לפואנטה לא צפויה, אבל לעתים הסוף הוא פרום, מפתיע בהעדר ההפתעה שבו, בחוסר הסופיות, כפי שאכן קורה בשיחות בין חברים. נדמה לי ש"מונה ליזה ממין זכר" היא "ילקוט הכזבים" של עידננו הפוסט־מודרני. מיטב הסיפור כזבו, גם אם
הוא אמת לאמיתה…